יום רביעי, 17 באוקטובר 2012

ניכור לגוף ובריחה ממצבי ביניים

אתמול קראתי עבודה של ידידתי המקסימה והרהוטה רוני (זו מהבלוג הביקורתי בנושא מגדר), על איריגאראי. אני אנסה לתמצת במושגים שאני מכיר והסברים של רוני: הדיכוי הפטריארכלי של נשים כולל חיפצון בעיניי גברים, היוצר שוויון ערך ויחסי חליפין תחרותיים בין אם ובת כאובייקטים מיניים ואימהיים לגברים, ומעורר אצל שתיהן חרדת מיזוג זו עם זו, משום שהקרבה ביניהן, כאשר הן תופסות עצמן כאובייקטים מיניים עבור גברים, יוצרת איום של הבת הצעירה על האם המבוגרת. כך לא מתאפשרת קרבה בין אם ובת כסובייקטים פרטיקולריים. הצעתה של איריגארי היא ליצור פורומים נשיים בהם נשים חוברות זו לזו שלא כמתחרות, ולהיוודע לגוף שלא כאובייקט למבט הגברי המאשר.

אחר כך, אתמול בערב הלכתי להרצאה של אחד ד"ר יצחק בנימיני, שערך בין היתר את ההוצאה החדשה של רסלינג לחיבורו של פרויד "המאויים" (Das Unheimliche), או בתרגום רסלינג החדש: "האלביתי". רגע נסביר מה זה האלביתי. פרויד כתב את החיבור הזה ב1919 בסוף מלחמת העולם הראשונה. הוא מקדים ואומר שזה חיבור בנושא אסתטיקה ולא טיפול. אולי כרמז למשהו שניתן רק להכיר בו ולא ניתן לשנותו. אעז ואתמצת כי האלביתי הוא תחושה מבלבלת שאנחנו חווים כשאובייקט נתפס כדבר והיפוכו. ז'יז'ק מסביר את זה עם ספרי סטיבן קינג, בהם יש חי, מת וחי-מת (undead). החי-מת אינו מת,שאחרת לא היה מסוגל לרדוף אחרינו, ואינו חי כך שאיננו יכולים להורגו, וכך הוא תקוע בין לבין בלתי ניתן לסילוק. השלילה באמצעות הפרפיקס un, אינה מבטאת היפך, אלא מצב ביניים. הנה עוד דוגמא: real, fake, unreal - בלתי-אמיתי אינו מזוייף, הוא משהו באמצע. כמו שחברים בפייסבוק, הם לא חברים, אבל הם לא לא חברים, כי פייסבוק כבר שינה את האופן בו אנחנו תופסים חברים. כך יצור הכלאיים המקיים דבר והיפוכו, גורם לנו לתחושת חלחלה כאשר הוא מערער את הגדרותינו הדיכוטומיות. מצטער, חברים. (אגב, למי שקרא ובקיא וחושב שזה לא מלהיב, ההוצאה החדשה של רסלינג כוללת תרגום של יענטש והופמן גם!)

פרויד מדגים את תחושת הבלבול הזו, כשמשהו שהדחקנו או שביטלנו כסיפורי ילדות לא אמיתיים, חוזר ותוקף אותנו בבגרות ומתגלה כאמיתי. בסיפור, איש החול, של הופמן, אליו פרויד מתייחס, הסיפורים המפחידים מילדותו של הגיבור, נתנאל, מתבררים כנכונים, וחוויה זו שולחת מבלבלת אותו משום שחווית המציאות שלו התאפשרה רק בהכחשת סיפורים אלו כלא אמיתיים. כלומר, אין מדובר במקרה שפיר של הכחשה, שבה מבקש פרויד לטפל בפסיכואנליזה. הדחקה שפירה, עשויה להיות כשמדובר בחוויות כגון ריגוש מיני מול האם או פחד מסמכותו של האב שהילד לא יכול היה לשאת בילדות, אך קל לו להבין כשהוא מבוגר ובקיא בעניינים של כוח ומיניות. האלביתי עוסק בתכנים שעדיף כי יישארו מודחקים. דווקא אדיפוס המלך, המיתוס שמסייע לפרויד לתאר את הפסיכודינמיקה עבור השיטה הטיפולית, הוא דוגמא לתכנים שכנראה ואינם ניתנים לעיכול ועיבוד גם אצל האדם הבוגר והמחושל.


נושא הרצאתו של בנימיני היה "מועקת הגבר באלביתי והתרבות העכשוית" ובהסבר היה כתוב בין היתר: "מדוע אחרי ולמרות כל ההסברים המעמיקים על הצורך בשוויון בין המינים וצמצום הדיכוי המיני נראה שהזרות הנשית עבור הגבר (ההטרונורמטיבי) אינה ניתנת למחיקה". תחילה חשבתי שידובר על הצורך הגברי למחוק את האישה כפרטיקולרית, בדרך להגדרה עצמית של הגבר. למעשה, תיאר בנימיני ניגוד בין שתי לוגיקות - דיכוטומית ומטושטשת. דיכוטומית היא כזו בה אובייקטים נפרדים, ויש ביניהם הבדלים ברורים, לדוגמא לחם אינו חמאה. לוגיקה מטושטשת היא לוגיקה נשית (עבור הגבר) ובה ישנם מצבים מנוגדים שמתקיימים בחפיפה. מצבים מנוגדים שמתקיימים בחפיפה זה כמו כשהחמאה עמדה קצת על הלחם ונספגה לתוכו, וכמה פירורים מהלחם התערבבו בחמאה במריחה, ואז הלחם הוא לא חמאה, אבל הלחם הוא גם חמאה. בנימיניהוא דיבר על הנשיות כפחות דיכוטומית מהגבריות, ולא אמר כלום על לחם וחמאה כמובן. המפגש היה חינמי וללא כיבוד. אכלתי פיצה ליד. (אגב, בנימיני התייחס לניגוד בין לוגיקה והעדרה, אבל אני מעדיף לקרוא גם לטשטוש סוג של לוגיקה. זה קצת מזכיר את הניסוח של התאורטיקן הצ'יליאני מאטה בלאנקו ללא מודע כמקום בו הלוגיקה האסימטרית הקלאסית אינה מתקיימת, ובמקומה מתקיימת דו-לוגיקה סימטרית, בה אני יכול לאכול את הפיצה והפיצה יכול לאכול אותי)

בנימיני דיבר על החשש של הגבר מהלוגיקה הנשית, האלביתית, המטשטשת הבדלים. פחד זה מותיר את האישה אחרת עבור הגבר, כמישהו שיש להיבדל ממנו, ולהגדיר את האני על סמך הניגוד מול אחר זה. כך הוא הסביר שגברים מודרניים החיים לפי צו נשותיהם המשוחררות, מגדירים עצמם באמצעות היענות לתובענות הנשית. אולם, אם הסטריאוטיפ הישן היה של הגבר השקול והשולט מול האישה הקפריזיונרית והשטותית, היום, לפחות ברמת הדימיוני (הוא נתן את הדוגמא של איצקו מהסידרה רמזור, הגבר המרצה אישה חזקה), חל היפוך תפקידים, והגבר הוא ילד קטן שצריך להחזיק קצר כדי שלא ילכלך/יפרק את הבית. הוא התעקש שהוא מדבר ברמת הדימיוני, שזה מושג לקאניאני שאני לא בקיא בו, אבל ארשה לעצמי להקבילו לרובד האידיאולוגי של החוויה, או הפנטסטי. כלומר שיכול להיות שבפועל גברים הם השולטים באמצעי הייצור או בעבודות הכי שוות, אבל האופן שבו הם תופסים עצמם זה כמשרתי נשותיהם. כך התחמק בנימיני מדיבור על פריבילגיות גבריות.

שני דברים עלו בדעתי במהלך אתמול. הראשון הוא שאיריגארי וגם בנימיני, שניהם תוחמים את השיח שלהם למגדר שהם מייצגים, אבל שהחיפצון, פחד ההיבלעות באם ובכלל באחר, העויינות התחרותית בין אני ואחר כאובייקטים, והניכור לגוף כמצב ביניים מטושטש, נכונים לכל מי שחי בחברה המערבית. בנימיני הזכיר את איריגאראי בהרצאתו בנושא אחר, ותהיתי איך הוא מציג תיזה דומה כל כך, ולא אומר שזה כמו התיזה שלה. הבצבוץ העיקש של הנשיות המודחקת, הוא האלביתי. כי ההדחקה מאפשרת לנו לייצר נרטיב יציב של עצמנו כסובייקטים, הנפרדים מהכאוס הסובב אותנו, לכן אנחנו מדחיקים מצבי חוסר שליטה והיטמעות באחר, המאיימים על לכידותנו כסובייקטים. להגיד שבעצם הוא פמיניסט עבור גברים, יהיה קצת פאתטי, שהרי אז אין בפמיניזם את העוקץ, של שחרור עצמי.

אפשר לחשוב על הריון כמצב של טשטוש ההבדלים בין אני ואחר, של מיזוג מצד אחד, אבל גם של מפורקות פנימית...
והדבר השני הוא הניכור מהגוף. זה נכון, ככה אני מרגיש, מנוכר מהגוף והסביבה שלי. והתחלתי לחשוב מה לעשות לגבי זה. לתת תשומת לב לאוכל, לאיך שהגוף שלי מונח, לעור. אני צריך לפתח את זה עוד. נראה לי שזה רעיון קצת גולמי ויש כל מיני אפשרויות של סגפנות וטיפוח ונהנתנות ובריאותנות וכו' שעוד לא ניווטתי בינהן.

אסיים בציטוט של פרויד שמזכיר שהאובייקט אנשי מחליף בכלל ניסיון לאהוב ולהיאהב על ידי האב:

"בובה ממוכנת זו אינה יכולה אלא להיות מימוש עמדתו הנשית של נתנאל כלפי אביו בימי ילדותו המוקדמים. הרי אבותיה - ספלנצני וקופולה - אינם אלא מהדורה מחודשת, התגשמות מחדש של זוג אבותיו של נתנאל; הצהרתו של ספלנצני שהאופטיקאי גנב את עיניו של נתנאל כדי לקבען בבובה, הצהרה שאלמלא כן נותרת סתומה, מובנת כך כהוכחה לזהותם של נתנאל ואולימפיה. אולימפיה היא כביכול תסביך של נתנאל שהשתחרר ממנו ומופיע לפניו כדמות; השליטה של תסביך זה בנתנאל מוצאת את ביטוייה באהבתו הכפייתית, המטורפת, לאולימפיה. אנו רשאים לכנות אהבה זו אהבה נרקיסיסטית, ומבינים שמי שנשבה בה מתנכר למושא האהבה הממשי. עד כמה נכון הדבר מבחינה פסיכולוגית שהנער המקובע באביו על ידי תסביך הסירוס אינו מסוגל לאהוב אישה מראות אנליזות רבות של חולים, שתוכנן אמנם פנטסטי פחות, אך לא עצוב פחות מסיפורו של הסטודנט נתנאל" (שם הגיבור כך במקור, "האלביתי").

והנה, למי שחושב שפרויד היה סתם שטוף זימה וראה בכל חפץ מאורך פאלוס, זוהי תמונה מוויקיפדיה של הרמה (herma) יוונית עתיקה, פסל סמלי של הרמס שליחו של זאוס, ובעצמו אל המסחר הדיפלומטיה והשגשוג, המציג את ראשו ואיבר מינו על עמוד, והיה נהוג להציבו בגבול המפריד בין שדות ובכניסה לערים, כסמל להגנה ופיריון...

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה