אתמול (יום ראשון) היה לי יום ארוך. טוב. כואב. עצוב. כשמטפלים ומטופלים אז כואב ועצוב זה טוב. זה אומר שוויתרת על פנטזיות ואתה מתמודד עם המציאות. ובמציאות יש אנשים שנותנים לי המון, הרבה יותר ממה שמגיע לי, מאמינים בי, ומטפחים משהו בי. יום מלא בהכרת תודה. וזה מגניב לראות את סוג השינוי שקורה לאנשים בטיפול, שינוי איכותי - ממקום מוקיע, כועס, פגוע, לכוד וחסר אונים, למקום מבין, עשיר, שמסוגל לתת, שרואה יופי גם בדברים קשים. (נ.ב. - ועד שסיימתי לערוך את הפוסט הגיע יום שישי ורק רציתי להיכנס עם הראש מתחת לשמיכה ושמישהו יגיד לי שזה לא העולם ואלו אינם החיים).
ואם לא הספיק לי (כל הטוב ההוא של יום ראשון), אז בערב הלכתי להשקת ספרה החדש של חני בירן, "האומץ שבפשטות", בו היא מתארת בדרכה המעמיקה והנגישה את התיאוריה והפרקטיקה הביוניאנית. זה כבוד גדול שהספר יצא בהוצאת קארנק הלונדונית. הקהל היה מלא בתלמידים, מטופלים, קולגות, מדריכים ומורים שעבדה איתם. על הבמה קולגות ממכון מגיד דיברו בקצרה על האסוציאציות שלהם לפרקים השונים בספר, בחלוקה לפי נושאים. המסר העיקרי שהעבירו היה פרגון והערכה, והיא ענתה בהכרת תודה.
נעמי ברונפמן הולר - סזורה, מיכל מוכל, ועובדה נבחרת:
בסוף הספר חני מתארת באפילוג כיצד היא התפתחה זהותה במארג חברתי פוליטי המאפשר לה לראות את האחר מתוך ורטקסים שונים, שהדיאלוג בינהם גורם לשינוי וחידוש. זהו קשר סזוריאלי עם עצמה ועם האחר. היא חוצה מצבים של אי ודאות ונפילות אך מצליחה לחצות אותם. זה אתגר תמידי להיווכח שקיימים שינויים קטסטרופלים שמובילים לשינוי ולרשת חדשה של אינטראקציות וקשרים. אי הוודאות הקיימת בכל מעבר סזוריאלי נעשית יותר סבילה (נסבלת?), כאשר פונקציית מיכל-מוכל פועלת במיטבה. כאשר יש ספיגה של ריק, כאשר איכות התרגום להכלה היא סימולטנית. זהו רברי בתחום האישי והחברתי. פונקצית מיכל מוכל שומרת על ריאליזציה ותרגום חופשי ומתחדש ללא רוויה. חני מתארת את הרברי כחלומות בהקיץ, וחלום העתיד. ברונפמן-הולר מתארת שהכירה את חני לפני זמן רב וכי הקשר בינהן מיוחד ומפתיע עבורה. לאחרונה קיבלה סמס מחני בחצות, ובו כתוב, "הסמינרים האיטלקיים של ביון, עמ' 45: 'יש הרבה סזורות, לדוגמא בפסיכואנליזה, היא נעשית במקום משהו משחרר לכולאת, ואפילו שאנחנו מנסים לנסח סזורה נוספת, גם היא נעשית בלתי חדירה'". ברונפמן-הולר ענתה ש:"זה כמו שבורחס מתאר כניסה למבוך בו אתה מאבד את עצמך ואז אתה נכנס למבוך אחר ומאבד עצמך מחדש". חני עונה לה בסמס: "כן זה כמו הפסיכואנליזה, איך שרעיון חדש וגאוני הופך לכלא, כאנשים מפסיקים לחשוב". המבוך הוא סמל מוכר. דאדלוס יצר אותו כדי לכלוא את המינוטאור וכדי להגן עליו. זהו מבצר שנועד להגן על המפלצת וגם בית כלאה. זהו מקום פרדוקסלי המקבע תנועה כפולה: גם מהפנים החוצה, מהכוח להתבוננות, מתוך המרחב להיעדר המרחב, מתוך הזמן להיעדר הזמן. וגם מצד שני מייצג המבוך תנועה נגדית - מחוץ פנימה כתוצאה של דחיפה ידועה. המפלצת נמצאת במרכז. המפלציות היא תכונה אלוהית, כשבמרכז משהו סודי, סופי. החיפוש אחר החלום החבוי הוא חלום בלהות. האם זהו הO הביוניאני? יש הבדל בין טרנספורמציות שמובילות לknowing לטרנפורמציות שמובילות לO. המבוך הוא מעגל. מרחב מיתי המסמל משך זמן בהמתנה. מקום שבו המרחב והזמן עומדים מלכת ולכן הוא מקום המוצא. המבוך הוא המוצא וגם הסוף. ברונפמן הולר מנסה להפגיש את בורחס וביון. חני עומדת לנסוע לוונציה לכנס על קבוצות. וברונפמן-הולר מהרהרת על כך שוונציה היא עיר ביוניאנית, בין לשקוע ולצוף, המכילה את האין, את האובדן, את החלום בהקיץ. למבוך אצל בורחס יש מרחב אבל אי אפשר להתקרב אליו. זה דומה לO הביוניאני. ההתנסות הנפשית נחווית דרך המפגש עם האחר. ניתן לבטא אותה במילה, אך לא ניתן לצמצם אותה למילים. בזמן עיבוד החוויה הבלתי מובן רב מהמובן. זכרונות העבר נוכחים באמצעות אקטואליזציה. משהו מתרחש בהווה אשר יכול להוביל לגילויים. הלינאריות בזמן מתפוגגת. אי הודאות שולטת. הפתגם המערבי דע את עצמך, ומולו הפתגם המזרחי שכל ידע הוא בורות נרכשת, הם שני האופנים של הבנת ביון. לגלות את העובדה הנבחרת זה עובדה. המטפל תמיד מטפל בעצמו. להיות אנליטיקאי זה לטפל בעצמך. כל קשר אנליטי הוא פרטיקולרי השואף להגיע לO. בלי ז'רגון דוגמטי, ובלי סתימת מחשבות, חני מנסה להיות נאמנה לביון ולעצמה, וכותבת שהספר הוא תוצר התנסותה והפרקסיס הקליני שלה ומציגה וינייטות קליניות. ההמלצה האתית לעבוד ללא זיכרון וללא תשוקה בולטת במאמץ של חני להקשיב לפציינט. קשה להקשיב לפציינט. לקראת סוף חייו ביון התעסק עם היחיד ולא עם הקבוצות: זה תחום פנטסטי אבל יש בו הרבה קשיים, אחד מהם זה שצריכים לשאול טרמינולוגיה מדתות, אסתטיקה ושפות, כדי ליצור את השפה של עצמך. ביון משתמש בכינוי "פסולת מנטלית", mental debris, לכל מה שהתווסף מהלידה ועד עכשיו - מה שלמדנו מההורים ומבית ספר ומהחושים. "אני לא בטוח מתי נולדנו, מתי השמיעה נעשית רלבנטית. יש התפתחות בעובר שבבואו היום נגיד שיש לו מחשבות ורגשות. וכשאני יושב מול המטופל אני מנסה להבין מה מכל הפסולת הזו הוא עובדה חשובה, העובדה הנבחרת". בסוף אנחנו אוהבים את מה שמתאים לנו מבחינת ההתפתחות המקצועית שלנו. ביון המאוחר מעניין בנושא המסירה, transmission. לאון גרינברג לימד את ביון בשנות ה70 בישראל, והיו לו תלמידים ארגנטינאים. חני למדה מהקבוצה הארגנטינאית אך היה לה החופש לפרוש כנפים ולעוף לכיוונים אחרים.
פרופ' יולנדה גמפל - אדיפוס ותורת החשיבה
כתיבתה של חני צנועה ופשוטה, אוספת את החשיבה המתפתחת של ביון ומוסרת אותה ממקום פנימי וחיצוני שלה, והתפתחות רגשית ואינטלקטואלית שלה, בחייה ובעבודתה. היא נותנת את זה ברוח של ביון. בהכנה של נושא החשיבה ומיתוס אדיפוס, לא יכלה גמפל להימנע מלחשוב על המצב הקיים בארצנו כעת. בזמן הזה אנחנו חיים במצב חירום והתדרדרות חמורה. זה הזמן לעצור ולחשוב. כרגע הקיום שלנו תלוי בכך שהיהדות המאמינה והדתית צריכה להימנע מעלייה להר הבית כמצווה לא לעלות. אם לא, אנחנו עומדים בסכנה של כישלון מוסרי מבפנים וחורבן טרוריסטי מבחוץ. שני הצדדים בעימות הישראלי פלסטיני סובלים מהעברה בין דורית, שתי הקבוצות שותפות באלימות וטרור. הכל כל כך רווי שאין מרחב ליצור חשיבה. כדי ליצור חשיבה עלינו להכיר בקיום האחר הדומה לנו אך שונה, על מנת שייווצר לנו מרחב לחשיבה ואולי לחיבור. ביון מחבר כמה הנחות המובילות לתהליך המוביל לאיסוף של כל התחושות שלא ניתן לבטא אותן כרגש ואינן מובנות. הן מקודמות לחשיבה. כדי שיהיה ניתן לחשוב צריך תנאים מסויימים שיקדמו מחשבות ומכשיר שמקדם את המחשבה. המחשבות הנוכחות ילחצו על המכשיר ויגרמו לנפש לחולל את תהליך החשיבה. חני כותבת על כך בפרק הרביעי בספרה במין פרוזה פואטית - במפגש של הציפייה לשד, במפגש עם האין, המפגש עם השד המאפשר לשאת את התסכול - והוא המפתח להתפתחות החשיבה. זה לא התיאור של ביון אך זה מאוד יפה. גמפל מוסיפה מביון שהמפגש המדהים הזה, עם האפשרות שאולי התינוק לא מוכן לזה, הוא צריך להתמודד עם תחושת התסכול הבלתי נמנעת ולעיתים ההרסנית. הפרה קונספציה מאפשרת הכנה זאת דרך כך שהוא יכול להתחבר להתנסות ממשית של השד. אז קיימת מודעות של מימוש שמאפשרת את התפתחות הקונספציה. כך החוויה הקטסטרופלית של יציאה ומפגש עם העולם והאם והציפייה והשד, תהיה מוגבלת להתנסות מתסכלת. הקונספציות מוגבלות לחוסר סיפוק וסבל. (כלומר, תסכול הוא כבר הבניה מסויימת של תחושת ההתפרקות, המתאשפרת באמצעות הפרה קונספציה המגדירה את הפירוק כהיעדר חיבור). כך הלא-שד הפנימי נהפך למחשבה ולמכשיר לחשוב את המחשבות. היכולת לחשוב מאפשרת לשאת את התסכול. ביון מנסה להגדיר שדה ומנסה לתת פרספקטיבה בתוך כלי שבתוכו יש מובן מדעי ולוגיקה מתמטית. הפרה קונספציה מאפשרת להבין את התנועה הבלתי מודעת ויש לה סיסטמה, את המינימום של התכונות. החשיבה היא הדבר המתרחש בהיעדר הדבר עצמו. היא נועדה להקטין את התסכול בהיעדר הדבר עצמו. היא המסלול שמתפתח כשפעולה נמנעת. השד הרע מעורר את עיקרון המציאות ורק מול תסכול עולה צורך לחשוב. בהיעדר פרה קונספציה, אובייקט רע אינו מובחן מהדבר כשלעצמו, ואז אין יכולת לחוש בחוסר כחוויה אלא רק לחוש בקיום המוחלט. המודל הבסיסי של ביון הוא שאני קיים כי אני חושב, ולא אני חושב כי אני קיים (נראה לי הפוך ולא שמעתי נכון). הסובייקט הוא סובייקט של שינויים ושל חשיבה. ובלתי מודע הוא החשיבה. התפתחות המחשבות הוא החומר, החשיבה הוא המנגנון, מובילים להתפתחות החשיבה - התהליך. החשיבה מתפתחת מהמחשבות ולא נובעת מהם. המחשבה נולדת מחוץ למרחב בין האם והתינוק. זה פרדוקס, הם נחוצים כדי להיפגש, אבל החשיבה נמצאת מחוץ לתקשורת הפרה ורבלית שהיא מכוננת. החשיבה תמיד כוללת מפגש עם המציאות והלמידה מהניסיון. זו אמת שלא ניתן להגיע אליה, אך יש לה לוגיקה משלה, שאין בה שום סובייקט ושום אובייקט, ורק אחר כך הם נוצרים מתוכה. זה נובע מהמושג הקאנטיאני בו החשיבה אינה חומר אלא צורה שמארגנת את התרבות ולכן היא קובעת את הצורות הספיציפיות של קשר עם המציאות.
גמפל מחברת זאת עם שלושת הוינייטות שחני מביאה לפרק זה. היא מביאה את כל מה שלמדה מביון, ובכל פרק אנחנו ופוגשים חדש שהיא מוסיפה משל עצמה. צורת ההתערבות של חני היא מאוד ביוניאנית, בהתאם לתהליך יצירת החשיבה עם הקונטיינר והרברי. מתוארת מטופלת שמסירה מעצמה אחריות לכל מה שלא פועל בחייה. חני אומרת לה - לא בא לי לתת לך להתחמק מזה, יש כאן משהו שתוכלי לגלות כדי שתוכלי לאסוף את עצמך. זה מאוד ביוניאני אבל ביון לא היה אומר את זה. בדוגמא נוספת, חני מבקשת ממטופל שלא מסוגל לחשוב שייתן אסוציאציות, ואין לו, אז היא נותנת אסוציאציה משל עצמה. האסוציאציה שלה מאוד פותחת וקולעת למצבו והוא ממשיך לחשוב משם. תהליך הגדילה הוא אינסופי ותמיד קטסטרופלי. יצירת מכשיר לחשיבת המחשבות הוא תהליך המלווה את הגדילה ולוקח זמן. כחלק מההתנסות ייקרו דברים לא צפויים שיביאו את השינוי. מרחב דינאמי משתנה מאפשר יצירה של מחשבות חדשות כל הזמן.
לגבי המיתוס האדיפאלי: ביון נוכח לדעת שלתסביך האדיפאלי יש רכיבים שפרויד לא הדגיש. הוא מניח שהרכיב המיני בתוך המיתוס לא יכול להיות מובן אם לא מקשרים אותו לרכיבים אחרים. העקשנות להמשך החקירה על הפשע למרות הזהרות תרזיאס - הקשר משנה את הוורטקס. יש שם עקשנות חקרנית ואזהרה כנגדה. בכדי להוכיח את זה ביון מבודד את הרכיבים הפחות משמעותיים של המיתוס - הפורמולציות של האורקל, המיתוס של הספינקס, ההתנהגות של אדיפוס עם ההיבריס. צריך להוסיף לזה את המגפה, ההתאבדות, המוות. פרויד לא נגע באלו ונתן את המקום הגדול למיניות. תרזיאס מייצג את ההנחה שמה שיודעים הוא שקרי. הוא חושב שאדיפוס לא יוכל לקבל את האמת. הספינקס מגרה את סקרנות ומאיימת במוות אם לא מגלים אותה. הספינקס במקום הציניות, חוסר עומק, משהו לינארי שטוח. אדיפוס הוא סמל הצלחת הסקרנות המייצגת את היושר המדעי. ביון חושב שצריך להוסיף את מיתוס הגירוש מגן עדן ומיתוס מגדל בבל - הגישה של האלוהים היא נגד הידע כי אז מערערים את גדולתו. שלושת המיתוסים הללו מראים שאלוהים הוא גורל אומניפוטנטי כל יכול הנוגד את החדירה של הידע. יש שם עידוד לקיום משאלות אסורות של גירוש וחדירה. ביון מתייחס למיתוס בראייה אחרת שלא מבטלת את זו של פרויד. שתי הפרספקטיבות ביחד. הרצון לחקור את אמת החיים נמצאת במרכז ההבנה. דרך זו עוברת בכאב ובסבל, ומכריחה לפגוש את עיוורננו. באנליזה פותחים דרך לאמת שלנו, ומנסים לגלות רכיבים בלתי מודעים השזורים בסיפור החיים. סיפור אדיפוס הוא ירידה מכל יכולות, כל אחד מאיתנו יודע משהו שהוא לא יכול לחשוב ולא מוצא את המילים לבטא זאת. הפוזיציה של אדיפוס נוגע לפוזיציה האתית של האנליטיקאי ושל המנהיג במצב כמו שלנו היום.
רוני עמיאל - הקבוצה האנליטית
ביון מושך את הקשב כי הוא מחפש לפתוח, להבין את מורכבות מסתרי העולם הפנימי, את האיזורים הלא ידועים, שלא נחשבו, הוא מביא יותר שאלות, אסוציאטיבי בכתיבתו, ומזמין לא לדעת. מושגים כמו ראייה בינוקולרית מזמינים להסתכל על הסובייקט מכמה נקודות מבט. הוא התיאורטיקן היחד שמזמין להסתכל מכמה תיאוריות. הוא לא מבקר תיאורטיקאנים אחרים. הוא תפס משהו שלא קל לשאת בו זמנית. האדם הוא סובייקט אינדיבידואל שהוא עולם ומלואו, וגם יצור חברתי שמוטמע בתרבות והתנהגותו היא חלק מהם גם כשהוא לבדו. במאמרו מיכל ומוכל הוא עוסק ביחסים בין הפרט וקבוצה. כל ניסיון לראות סובייקט שאינו חלק מקבוצה, או קבוצה שאין בה סובייקטים אינה מאפשרת להבין את החשיבה הביוניאנית. חני משלבת הבנה של עולם פנימי וקבוצתי. בפרקים על הקבוצות היא מסבירה את הדואליות הזו. היא מפתחת ומנסה להבין את הלא ידוע, היא מציעה פירוש משלה לחשיבה של ביון על הקבוצות. היא עושה אינטגרציה של ביון המאוחר עם פרויד, קליין, פוקס ואחרים ושלה. בפרק 8, היא נותנת משמעות קבוצתית למיתוסים כמו הגירוש מגן עדן, מגדל בבל, המייצגים את החרדה מהחיבור של הידע - K. במיתוס מגדל בבל אלוהים מבלבל את בני האדם כדי שלא יוכלו לשתף פעולה כנגדו. יש פירוש אחר, שהפיזור של האנושות נועד כדי לעודד אנשים לפתח שפות שונות ולא להיתקע עם פאלוס מגאלומאני במקום אחד. השאלה היא כיצד להיות עם הסובייקיביות, תוך כדי להיות חלק מהקבוצה, שהיא קבוצת עבודה יצירתית. איך להתפצל לרסיסי סובייקטים ולא להיות חלק ממאסה של המון חסר זהות. בפרק 6, חני מסבירה תרומתו של ביון לחשיבה על קבוצות. חני בירן כתבה את עבודת הסיום לבית הספר לפסיכותרפיה על יחסי קבוצות. היא עשתה אינטגרציה של חומרים קשים של ביון וקליין, ורבים קראו את החוברת שכתבה. פרק 6 הוא העמקה של אותה הבנה הראשונית מהחוברת ההיא שכתבה. חני עושה אינטגרציה בין החשיבה של ביון על קבוצות, לבין פוזיציות קלייניאניות. חני מסבירה כיצד החיפוש אחר הידע היא המשימה המאמצת של הקבוצה והמנחה. החקירה אחר האמת היא החיפוש המאמץ להכיל את ההיבטים המפוצלים של אישיות אחרת, ולשמור על אחרות. בקבוצה קשה לייצר אהבה. אין שם בנים יחידים, ואין זוגיות, וגם הכוכבים חוזרים בסוף לשורה. אבל המציאות הכואבת הזו מאפשרת לחדד את הסובייקטיביות הייחודית שלנו יחד במרחב עם סבייקטים יחודיים.
בעיניי ביון מיתוסי מגדל בבל, גירוש גן עדן ואדיפוס הם מיתוסים עוצמתיים המגלמים את נפש האדם. הקבוצה כמרחב תלת מימדי הנע בין שני אוביקטים - אימהי מכיל ואוהב, לצד אובייקט אבהי המאויים מהבנים היורשים המאיימים לתפוס מקומו ולכן נרדף ונוקם. או להיפך - אימהי קמצני ואבהי שומר. חני מדגישה את החיבורים של ביון עם המטריצה של פוקס. עבור ביון במרכז עומד החיבור, לא האובייקט או הסובייקט. החיבור הוא החי. הסובייקט שואף לחיבוריות אך בו בעת תוקף אותה. החיבור כואב. חני מסבירה מושגים אבסטקטיים כמו L וH. ה+ מחובר לחיות וה- מחובר למוות נפשי. היא מראה את המטריצה. כיצד פוגשת את הסובייקט בקבוצה ואת הקבוצה בסובייקט. היא מדברת על גזענות ודעות קדומות בקבוצה מלאי H- וצרות עין ותוקפנות. היא מחפשת את האמת. הביטוי חתירה כולל את התמודדות עם הכוחות התוקפים - תרבותיים וחיצוניים, אך גם פנימיים. הם לא שליליים או רעים אלא חלק מרכזי בחווייתנו. יש כוחות המנסים להפריע לחתירה לאמת, כמו מלכודת הז'רגון המרדימה את המנחה, או אמפתיזם - פסאודו אמפתיה נעימה שמרחיקה מכאב. איך לעשות כל זאת תוך שמירה על הקבוצה והמשתתפים המאפשר את החקירה והמפגש עם הכאב.
ביון מפתח את החשיבה שלו דרך התסכול, אי הנחת והכשלון שלו. ביון במגע עם קשיים וimpasses. גם חני חושפת את עולמה הפנימי המתלבט והקשיים כמנחה. היא משתפת בחרדות, כעסים ואהבות. היא מבטאת בטאות ואלפאות שמתרוצצות בראש המנחה ומתוגרמות להתערבויות חשובות. ביון מצווה ללא זיכרון וללא desire. אך ביון כן מאפשר passion לאנליזה, לגילוי האמת. עמיאל מפרגן לחני שהיא ניחנת בתכונות החשובות לאנליטיקאי ולמנהיג: החתירה לאמת, ההכלה, והתשוקה.
אמנון פוד- החברה והלא מודע החברתי
ביון מדמה את סערות הנפש לרוח שמעוררת אדוות גלים בבריכה, באופן שמעוותת את השתקפות העולם במים. את סערות האוקייאנוסים הישראלי והפלסטיני חני חוקרת דרך השאלה - מה מבדיל בין אלימות לדיאלוג. היא מנסה להבין את הסכסוך דרך תהליכים בחברה. חני מפתחת את השילוב זה וחשפה עומק פוטנציאלי להבנת קונפליקטים. ביון מפתח את הרעיון שתהליכים בקבוצה הם תהליכים חברתיים רחבים, וכך מתגלה צורך פרימיטיבי אבולוציוני להשתייכות לקבוצה. פרויד לא בחן אותו כי הוא התבונן רק בזוג. יש גם צורך נרקיסיסטי וגם צורך השתייכות לקבוצה. יש סתירות בין נרקיסיזם וסוציאליזם. סתירות בין שני צרכים אלו, מעוררות פסיכוזות. בקבוצה יש צרכים משותפים לכולם. יש שלוש מטרות עיקריות לקיום הקבוצה - כגון ביטחון מול אויב משותף. הנחות היסוד קיימות ברמה לא מודעת, פרוטומנטלית. חברי הקבוצה מנסים להתמודד איתן. כאשר אחת מהנחות הבסיס מקבלת ביטוי, שתי האחרות נדחסות לעולם הפנימי. ההבדלים בין אלימות ודיאלוג הם תוצאה של רמת עיבוד של תכני נפש חברתיים שנעה לאורך הציר - גורמי בטא חברתיים, גורמי אלפא חברתיים, גורמי בטא חברתיים פרברטיים.
עוצמת התצפית הפסיכואנליטית מוגבלת לגבולות האינטימיות, ונעלמת במרחבים חברתיים. האם ביון לא גילה אינסטינקט של חברה כמו שפרויד גילה אינסטינקט של קבוצה? וייק טוען שמעבר מכאוטיות סביבתית להמשגה הוא לב של התארגנות. אובייקטיביות ומצב החשיבה הם הדמות וסובייקטיביות היא הרקע. פרימיטיביות הנפש היא המנוע. קיום ארגון נובע מרצון האנשים לא להסתובב ברחובות חסרי מעש, כלומר להפחית חוסר ודאות לגבי מידע חסר ועמימות של מידע קיים.
המשך הדברים יפהפיים, אבל אני לא מצליח לעקוב ולכתוב. כדאי לברר. נראה לי שפוד מדבר על המבט הבינוקולוארי של חיות מרעה המביטות לשני צדדים וסוקרות שטח רחב בדו מימד - ספליט שבצידו האחד מרחב עשב ירוק ונתיב מפלט ובצידו השני רחש מאיים בשיחים; וחיות טרף הרואות עומק ותנועה באמצעות שתי עיניים הרואות שדה חופף לפניהן. חיות המרעה חיות בעדר וחיות הטרף חיות בקבוצה קטנה וממוקדת במטרה. פוד רואה במבט הטרף כמבט המעמיק יותר, הדפרסיבי. אבל שוב, קצת איבדתי אותו.
ד"ר גילית הורוביץ - הביוגרפיה של חני בירן
חני מתארת עובדות נבחרות מאירועי חיים מעצבים שפגשה. הורוביץ מצטטת: "מי שהייתה לו ילדות מאושרת לא נהיה פסיכואנליטיקאי". חני משתפת שהיא מקיימת שיחות דימיוניות עם ביון, שתומך בה, כדמות אב אידיאלית, המציע עצה מנחמת ותמיכה בזמנים קשים. הקשר עם אביה הממשי הוא הפרה קונספציה למפגשה עם ביון. אביה לימד אותה להסתכל על המצב המדיני-פוליטי מנקודת מבטו של האחר. במאמרו של ביון "פרלוד להישג", הוא מתאר כי קיטס אומר שכדי שאדם יהיה בעל הישגים כמו שייקספיר, על האדם שתהיה לו "יכולת שלילית" - היכולת להיות בחיפוש אחר עובדות ובחוסר אונים מבלי שיהיה חסר נחת ועצבני. היכולת לשהות בדרך כשאין בה ודאות ואין בה ידיעה, כששיש ספקות וערפל. זו המביאה את האדם להיות אדם בעל הישגים. שתי שפות מאפשרות זאת - שפת התחליף. המילים מהוות תחליף לתנועה נפשית שצריכה להתרחש ואינה מתרחשת. ההישג הוא השפה האחרת. המילים משקפות את השתנועה הנפשית שהתרחשה ונובעות ממנה. ביו ןאומר שרעיון שגדל מאהבה ומוזן באהבה ישמש פונקציה בשפת ההישג ומשם יתפתח להישג. זו דרכו של אדם שהוא איש הישג.
חני בירן - דברי סיכום
היא מודה ברוחב לב לאנשים הרבים הקרובים לה. חני מצטטת את הביוגרפיה של פרימו לוי: "פרימו לוי היה נוהג לסתור את עצמו ועל פי רוב הצדק היה עימו". מחשבתו של ביון הייתה בתנועה פראית שהביאה אותו למקומות מופלאים. ביון כתב "פואטיקה מדעית", כדברי אמנון פוד. אוקסימורון כמו הפרדוקסליות של ביון. בביוגרפיה של צ'כוב נכתב: "צ'כוב כתב 'בטח ייקראו את ספריי לא יותר משבע שנים לאחר מותי'. טולסטוי חשב שמחזותיו של צ'כוב משמימים בלי עלילה ובלי מסר. כשאמרו לו זאת, צ'כוב צחק כי אמר שטולסטוי אמר לו שמחזותיו גרועים אבל לא גרועים כמו של שייקספיר". יש דימיון בין צ'כוב וביון, וביון לא העלה בדעתו שהיום אנחנו נקרא בהתלהבות את כתביו האניגמטיים. שניהם היו אימפרסיוניטיים, שכתבו על היומיומי, וניסו לכתוב על היומיומי. לא מוצאים אצל ביון תיאור מקרה כמו בספרות המקצועית. יש רק נגיעות קלות ורשמים וכל קורא משלים את התמונה באופן סובייקטיבי. צ'כוב: תוויות וכותרות אינן אלא דעות קדומות, קודש הקודשים שלי הוא החופש מן האלימות ומן השקר. ביון חיפש מטאפורות במדעים השונים, כמו המדע הדו עיני, הקונטיינר, הסזורה, הפרספקטיבה המתהפכת. הוא פנה למיתוסים הגדולים של התרבות, כמו מגדל בבל, כדי לקרוא את השעה הטיפולית הספציפית, מתוך אמונה שכולנו משחזרים את המיתוסים הפילוגנטייים בשעה האונטוגנטית. הוא חיפש אחרי שפה חמקמקה של הלא נודע. לקראת סוף ימיו חתר לפשוט ולייחודי בכל מטופל. ב1975 בברזיליה נתן סמינר, כשהתקרב לגיל 80, ואמר למודרך כך: "אי שם בסיטואציה האנליטית תחת מסה של נוירוזות ופסיכוזות קבור בנאדם הנאבק להיוולד כשם שליאונרדו שייקספיר ואחרים עסקו במתוך מסות של חומר למצוא צורת חיים כך האנליטיקאי מנסה לעזור למטופל להראות לו שהוא עדיין ילד. שני אלה מפרים זה את זה באופן יצירתי". התוויות החיצוניות היא מסתירה את האדם באשר הוא פשוט בנאדם.
ואם לא הספיק לי (כל הטוב ההוא של יום ראשון), אז בערב הלכתי להשקת ספרה החדש של חני בירן, "האומץ שבפשטות", בו היא מתארת בדרכה המעמיקה והנגישה את התיאוריה והפרקטיקה הביוניאנית. זה כבוד גדול שהספר יצא בהוצאת קארנק הלונדונית. הקהל היה מלא בתלמידים, מטופלים, קולגות, מדריכים ומורים שעבדה איתם. על הבמה קולגות ממכון מגיד דיברו בקצרה על האסוציאציות שלהם לפרקים השונים בספר, בחלוקה לפי נושאים. המסר העיקרי שהעבירו היה פרגון והערכה, והיא ענתה בהכרת תודה.
נעמי ברונפמן הולר - סזורה, מיכל מוכל, ועובדה נבחרת:
בסוף הספר חני מתארת באפילוג כיצד היא התפתחה זהותה במארג חברתי פוליטי המאפשר לה לראות את האחר מתוך ורטקסים שונים, שהדיאלוג בינהם גורם לשינוי וחידוש. זהו קשר סזוריאלי עם עצמה ועם האחר. היא חוצה מצבים של אי ודאות ונפילות אך מצליחה לחצות אותם. זה אתגר תמידי להיווכח שקיימים שינויים קטסטרופלים שמובילים לשינוי ולרשת חדשה של אינטראקציות וקשרים. אי הוודאות הקיימת בכל מעבר סזוריאלי נעשית יותר סבילה (נסבלת?), כאשר פונקציית מיכל-מוכל פועלת במיטבה. כאשר יש ספיגה של ריק, כאשר איכות התרגום להכלה היא סימולטנית. זהו רברי בתחום האישי והחברתי. פונקצית מיכל מוכל שומרת על ריאליזציה ותרגום חופשי ומתחדש ללא רוויה. חני מתארת את הרברי כחלומות בהקיץ, וחלום העתיד. ברונפמן-הולר מתארת שהכירה את חני לפני זמן רב וכי הקשר בינהן מיוחד ומפתיע עבורה. לאחרונה קיבלה סמס מחני בחצות, ובו כתוב, "הסמינרים האיטלקיים של ביון, עמ' 45: 'יש הרבה סזורות, לדוגמא בפסיכואנליזה, היא נעשית במקום משהו משחרר לכולאת, ואפילו שאנחנו מנסים לנסח סזורה נוספת, גם היא נעשית בלתי חדירה'". ברונפמן-הולר ענתה ש:"זה כמו שבורחס מתאר כניסה למבוך בו אתה מאבד את עצמך ואז אתה נכנס למבוך אחר ומאבד עצמך מחדש". חני עונה לה בסמס: "כן זה כמו הפסיכואנליזה, איך שרעיון חדש וגאוני הופך לכלא, כאנשים מפסיקים לחשוב". המבוך הוא סמל מוכר. דאדלוס יצר אותו כדי לכלוא את המינוטאור וכדי להגן עליו. זהו מבצר שנועד להגן על המפלצת וגם בית כלאה. זהו מקום פרדוקסלי המקבע תנועה כפולה: גם מהפנים החוצה, מהכוח להתבוננות, מתוך המרחב להיעדר המרחב, מתוך הזמן להיעדר הזמן. וגם מצד שני מייצג המבוך תנועה נגדית - מחוץ פנימה כתוצאה של דחיפה ידועה. המפלצת נמצאת במרכז. המפלציות היא תכונה אלוהית, כשבמרכז משהו סודי, סופי. החיפוש אחר החלום החבוי הוא חלום בלהות. האם זהו הO הביוניאני? יש הבדל בין טרנספורמציות שמובילות לknowing לטרנפורמציות שמובילות לO. המבוך הוא מעגל. מרחב מיתי המסמל משך זמן בהמתנה. מקום שבו המרחב והזמן עומדים מלכת ולכן הוא מקום המוצא. המבוך הוא המוצא וגם הסוף. ברונפמן הולר מנסה להפגיש את בורחס וביון. חני עומדת לנסוע לוונציה לכנס על קבוצות. וברונפמן-הולר מהרהרת על כך שוונציה היא עיר ביוניאנית, בין לשקוע ולצוף, המכילה את האין, את האובדן, את החלום בהקיץ. למבוך אצל בורחס יש מרחב אבל אי אפשר להתקרב אליו. זה דומה לO הביוניאני. ההתנסות הנפשית נחווית דרך המפגש עם האחר. ניתן לבטא אותה במילה, אך לא ניתן לצמצם אותה למילים. בזמן עיבוד החוויה הבלתי מובן רב מהמובן. זכרונות העבר נוכחים באמצעות אקטואליזציה. משהו מתרחש בהווה אשר יכול להוביל לגילויים. הלינאריות בזמן מתפוגגת. אי הודאות שולטת. הפתגם המערבי דע את עצמך, ומולו הפתגם המזרחי שכל ידע הוא בורות נרכשת, הם שני האופנים של הבנת ביון. לגלות את העובדה הנבחרת זה עובדה. המטפל תמיד מטפל בעצמו. להיות אנליטיקאי זה לטפל בעצמך. כל קשר אנליטי הוא פרטיקולרי השואף להגיע לO. בלי ז'רגון דוגמטי, ובלי סתימת מחשבות, חני מנסה להיות נאמנה לביון ולעצמה, וכותבת שהספר הוא תוצר התנסותה והפרקסיס הקליני שלה ומציגה וינייטות קליניות. ההמלצה האתית לעבוד ללא זיכרון וללא תשוקה בולטת במאמץ של חני להקשיב לפציינט. קשה להקשיב לפציינט. לקראת סוף חייו ביון התעסק עם היחיד ולא עם הקבוצות: זה תחום פנטסטי אבל יש בו הרבה קשיים, אחד מהם זה שצריכים לשאול טרמינולוגיה מדתות, אסתטיקה ושפות, כדי ליצור את השפה של עצמך. ביון משתמש בכינוי "פסולת מנטלית", mental debris, לכל מה שהתווסף מהלידה ועד עכשיו - מה שלמדנו מההורים ומבית ספר ומהחושים. "אני לא בטוח מתי נולדנו, מתי השמיעה נעשית רלבנטית. יש התפתחות בעובר שבבואו היום נגיד שיש לו מחשבות ורגשות. וכשאני יושב מול המטופל אני מנסה להבין מה מכל הפסולת הזו הוא עובדה חשובה, העובדה הנבחרת". בסוף אנחנו אוהבים את מה שמתאים לנו מבחינת ההתפתחות המקצועית שלנו. ביון המאוחר מעניין בנושא המסירה, transmission. לאון גרינברג לימד את ביון בשנות ה70 בישראל, והיו לו תלמידים ארגנטינאים. חני למדה מהקבוצה הארגנטינאית אך היה לה החופש לפרוש כנפים ולעוף לכיוונים אחרים.
פרופ' יולנדה גמפל - אדיפוס ותורת החשיבה
כתיבתה של חני צנועה ופשוטה, אוספת את החשיבה המתפתחת של ביון ומוסרת אותה ממקום פנימי וחיצוני שלה, והתפתחות רגשית ואינטלקטואלית שלה, בחייה ובעבודתה. היא נותנת את זה ברוח של ביון. בהכנה של נושא החשיבה ומיתוס אדיפוס, לא יכלה גמפל להימנע מלחשוב על המצב הקיים בארצנו כעת. בזמן הזה אנחנו חיים במצב חירום והתדרדרות חמורה. זה הזמן לעצור ולחשוב. כרגע הקיום שלנו תלוי בכך שהיהדות המאמינה והדתית צריכה להימנע מעלייה להר הבית כמצווה לא לעלות. אם לא, אנחנו עומדים בסכנה של כישלון מוסרי מבפנים וחורבן טרוריסטי מבחוץ. שני הצדדים בעימות הישראלי פלסטיני סובלים מהעברה בין דורית, שתי הקבוצות שותפות באלימות וטרור. הכל כל כך רווי שאין מרחב ליצור חשיבה. כדי ליצור חשיבה עלינו להכיר בקיום האחר הדומה לנו אך שונה, על מנת שייווצר לנו מרחב לחשיבה ואולי לחיבור. ביון מחבר כמה הנחות המובילות לתהליך המוביל לאיסוף של כל התחושות שלא ניתן לבטא אותן כרגש ואינן מובנות. הן מקודמות לחשיבה. כדי שיהיה ניתן לחשוב צריך תנאים מסויימים שיקדמו מחשבות ומכשיר שמקדם את המחשבה. המחשבות הנוכחות ילחצו על המכשיר ויגרמו לנפש לחולל את תהליך החשיבה. חני כותבת על כך בפרק הרביעי בספרה במין פרוזה פואטית - במפגש של הציפייה לשד, במפגש עם האין, המפגש עם השד המאפשר לשאת את התסכול - והוא המפתח להתפתחות החשיבה. זה לא התיאור של ביון אך זה מאוד יפה. גמפל מוסיפה מביון שהמפגש המדהים הזה, עם האפשרות שאולי התינוק לא מוכן לזה, הוא צריך להתמודד עם תחושת התסכול הבלתי נמנעת ולעיתים ההרסנית. הפרה קונספציה מאפשרת הכנה זאת דרך כך שהוא יכול להתחבר להתנסות ממשית של השד. אז קיימת מודעות של מימוש שמאפשרת את התפתחות הקונספציה. כך החוויה הקטסטרופלית של יציאה ומפגש עם העולם והאם והציפייה והשד, תהיה מוגבלת להתנסות מתסכלת. הקונספציות מוגבלות לחוסר סיפוק וסבל. (כלומר, תסכול הוא כבר הבניה מסויימת של תחושת ההתפרקות, המתאשפרת באמצעות הפרה קונספציה המגדירה את הפירוק כהיעדר חיבור). כך הלא-שד הפנימי נהפך למחשבה ולמכשיר לחשוב את המחשבות. היכולת לחשוב מאפשרת לשאת את התסכול. ביון מנסה להגדיר שדה ומנסה לתת פרספקטיבה בתוך כלי שבתוכו יש מובן מדעי ולוגיקה מתמטית. הפרה קונספציה מאפשרת להבין את התנועה הבלתי מודעת ויש לה סיסטמה, את המינימום של התכונות. החשיבה היא הדבר המתרחש בהיעדר הדבר עצמו. היא נועדה להקטין את התסכול בהיעדר הדבר עצמו. היא המסלול שמתפתח כשפעולה נמנעת. השד הרע מעורר את עיקרון המציאות ורק מול תסכול עולה צורך לחשוב. בהיעדר פרה קונספציה, אובייקט רע אינו מובחן מהדבר כשלעצמו, ואז אין יכולת לחוש בחוסר כחוויה אלא רק לחוש בקיום המוחלט. המודל הבסיסי של ביון הוא שאני קיים כי אני חושב, ולא אני חושב כי אני קיים (נראה לי הפוך ולא שמעתי נכון). הסובייקט הוא סובייקט של שינויים ושל חשיבה. ובלתי מודע הוא החשיבה. התפתחות המחשבות הוא החומר, החשיבה הוא המנגנון, מובילים להתפתחות החשיבה - התהליך. החשיבה מתפתחת מהמחשבות ולא נובעת מהם. המחשבה נולדת מחוץ למרחב בין האם והתינוק. זה פרדוקס, הם נחוצים כדי להיפגש, אבל החשיבה נמצאת מחוץ לתקשורת הפרה ורבלית שהיא מכוננת. החשיבה תמיד כוללת מפגש עם המציאות והלמידה מהניסיון. זו אמת שלא ניתן להגיע אליה, אך יש לה לוגיקה משלה, שאין בה שום סובייקט ושום אובייקט, ורק אחר כך הם נוצרים מתוכה. זה נובע מהמושג הקאנטיאני בו החשיבה אינה חומר אלא צורה שמארגנת את התרבות ולכן היא קובעת את הצורות הספיציפיות של קשר עם המציאות.
גמפל מחברת זאת עם שלושת הוינייטות שחני מביאה לפרק זה. היא מביאה את כל מה שלמדה מביון, ובכל פרק אנחנו ופוגשים חדש שהיא מוסיפה משל עצמה. צורת ההתערבות של חני היא מאוד ביוניאנית, בהתאם לתהליך יצירת החשיבה עם הקונטיינר והרברי. מתוארת מטופלת שמסירה מעצמה אחריות לכל מה שלא פועל בחייה. חני אומרת לה - לא בא לי לתת לך להתחמק מזה, יש כאן משהו שתוכלי לגלות כדי שתוכלי לאסוף את עצמך. זה מאוד ביוניאני אבל ביון לא היה אומר את זה. בדוגמא נוספת, חני מבקשת ממטופל שלא מסוגל לחשוב שייתן אסוציאציות, ואין לו, אז היא נותנת אסוציאציה משל עצמה. האסוציאציה שלה מאוד פותחת וקולעת למצבו והוא ממשיך לחשוב משם. תהליך הגדילה הוא אינסופי ותמיד קטסטרופלי. יצירת מכשיר לחשיבת המחשבות הוא תהליך המלווה את הגדילה ולוקח זמן. כחלק מההתנסות ייקרו דברים לא צפויים שיביאו את השינוי. מרחב דינאמי משתנה מאפשר יצירה של מחשבות חדשות כל הזמן.
לגבי המיתוס האדיפאלי: ביון נוכח לדעת שלתסביך האדיפאלי יש רכיבים שפרויד לא הדגיש. הוא מניח שהרכיב המיני בתוך המיתוס לא יכול להיות מובן אם לא מקשרים אותו לרכיבים אחרים. העקשנות להמשך החקירה על הפשע למרות הזהרות תרזיאס - הקשר משנה את הוורטקס. יש שם עקשנות חקרנית ואזהרה כנגדה. בכדי להוכיח את זה ביון מבודד את הרכיבים הפחות משמעותיים של המיתוס - הפורמולציות של האורקל, המיתוס של הספינקס, ההתנהגות של אדיפוס עם ההיבריס. צריך להוסיף לזה את המגפה, ההתאבדות, המוות. פרויד לא נגע באלו ונתן את המקום הגדול למיניות. תרזיאס מייצג את ההנחה שמה שיודעים הוא שקרי. הוא חושב שאדיפוס לא יוכל לקבל את האמת. הספינקס מגרה את סקרנות ומאיימת במוות אם לא מגלים אותה. הספינקס במקום הציניות, חוסר עומק, משהו לינארי שטוח. אדיפוס הוא סמל הצלחת הסקרנות המייצגת את היושר המדעי. ביון חושב שצריך להוסיף את מיתוס הגירוש מגן עדן ומיתוס מגדל בבל - הגישה של האלוהים היא נגד הידע כי אז מערערים את גדולתו. שלושת המיתוסים הללו מראים שאלוהים הוא גורל אומניפוטנטי כל יכול הנוגד את החדירה של הידע. יש שם עידוד לקיום משאלות אסורות של גירוש וחדירה. ביון מתייחס למיתוס בראייה אחרת שלא מבטלת את זו של פרויד. שתי הפרספקטיבות ביחד. הרצון לחקור את אמת החיים נמצאת במרכז ההבנה. דרך זו עוברת בכאב ובסבל, ומכריחה לפגוש את עיוורננו. באנליזה פותחים דרך לאמת שלנו, ומנסים לגלות רכיבים בלתי מודעים השזורים בסיפור החיים. סיפור אדיפוס הוא ירידה מכל יכולות, כל אחד מאיתנו יודע משהו שהוא לא יכול לחשוב ולא מוצא את המילים לבטא זאת. הפוזיציה של אדיפוס נוגע לפוזיציה האתית של האנליטיקאי ושל המנהיג במצב כמו שלנו היום.
רוני עמיאל - הקבוצה האנליטית
ביון מושך את הקשב כי הוא מחפש לפתוח, להבין את מורכבות מסתרי העולם הפנימי, את האיזורים הלא ידועים, שלא נחשבו, הוא מביא יותר שאלות, אסוציאטיבי בכתיבתו, ומזמין לא לדעת. מושגים כמו ראייה בינוקולרית מזמינים להסתכל על הסובייקט מכמה נקודות מבט. הוא התיאורטיקן היחד שמזמין להסתכל מכמה תיאוריות. הוא לא מבקר תיאורטיקאנים אחרים. הוא תפס משהו שלא קל לשאת בו זמנית. האדם הוא סובייקט אינדיבידואל שהוא עולם ומלואו, וגם יצור חברתי שמוטמע בתרבות והתנהגותו היא חלק מהם גם כשהוא לבדו. במאמרו מיכל ומוכל הוא עוסק ביחסים בין הפרט וקבוצה. כל ניסיון לראות סובייקט שאינו חלק מקבוצה, או קבוצה שאין בה סובייקטים אינה מאפשרת להבין את החשיבה הביוניאנית. חני משלבת הבנה של עולם פנימי וקבוצתי. בפרקים על הקבוצות היא מסבירה את הדואליות הזו. היא מפתחת ומנסה להבין את הלא ידוע, היא מציעה פירוש משלה לחשיבה של ביון על הקבוצות. היא עושה אינטגרציה של ביון המאוחר עם פרויד, קליין, פוקס ואחרים ושלה. בפרק 8, היא נותנת משמעות קבוצתית למיתוסים כמו הגירוש מגן עדן, מגדל בבל, המייצגים את החרדה מהחיבור של הידע - K. במיתוס מגדל בבל אלוהים מבלבל את בני האדם כדי שלא יוכלו לשתף פעולה כנגדו. יש פירוש אחר, שהפיזור של האנושות נועד כדי לעודד אנשים לפתח שפות שונות ולא להיתקע עם פאלוס מגאלומאני במקום אחד. השאלה היא כיצד להיות עם הסובייקיביות, תוך כדי להיות חלק מהקבוצה, שהיא קבוצת עבודה יצירתית. איך להתפצל לרסיסי סובייקטים ולא להיות חלק ממאסה של המון חסר זהות. בפרק 6, חני מסבירה תרומתו של ביון לחשיבה על קבוצות. חני בירן כתבה את עבודת הסיום לבית הספר לפסיכותרפיה על יחסי קבוצות. היא עשתה אינטגרציה של חומרים קשים של ביון וקליין, ורבים קראו את החוברת שכתבה. פרק 6 הוא העמקה של אותה הבנה הראשונית מהחוברת ההיא שכתבה. חני עושה אינטגרציה בין החשיבה של ביון על קבוצות, לבין פוזיציות קלייניאניות. חני מסבירה כיצד החיפוש אחר הידע היא המשימה המאמצת של הקבוצה והמנחה. החקירה אחר האמת היא החיפוש המאמץ להכיל את ההיבטים המפוצלים של אישיות אחרת, ולשמור על אחרות. בקבוצה קשה לייצר אהבה. אין שם בנים יחידים, ואין זוגיות, וגם הכוכבים חוזרים בסוף לשורה. אבל המציאות הכואבת הזו מאפשרת לחדד את הסובייקטיביות הייחודית שלנו יחד במרחב עם סבייקטים יחודיים.
בעיניי ביון מיתוסי מגדל בבל, גירוש גן עדן ואדיפוס הם מיתוסים עוצמתיים המגלמים את נפש האדם. הקבוצה כמרחב תלת מימדי הנע בין שני אוביקטים - אימהי מכיל ואוהב, לצד אובייקט אבהי המאויים מהבנים היורשים המאיימים לתפוס מקומו ולכן נרדף ונוקם. או להיפך - אימהי קמצני ואבהי שומר. חני מדגישה את החיבורים של ביון עם המטריצה של פוקס. עבור ביון במרכז עומד החיבור, לא האובייקט או הסובייקט. החיבור הוא החי. הסובייקט שואף לחיבוריות אך בו בעת תוקף אותה. החיבור כואב. חני מסבירה מושגים אבסטקטיים כמו L וH. ה+ מחובר לחיות וה- מחובר למוות נפשי. היא מראה את המטריצה. כיצד פוגשת את הסובייקט בקבוצה ואת הקבוצה בסובייקט. היא מדברת על גזענות ודעות קדומות בקבוצה מלאי H- וצרות עין ותוקפנות. היא מחפשת את האמת. הביטוי חתירה כולל את התמודדות עם הכוחות התוקפים - תרבותיים וחיצוניים, אך גם פנימיים. הם לא שליליים או רעים אלא חלק מרכזי בחווייתנו. יש כוחות המנסים להפריע לחתירה לאמת, כמו מלכודת הז'רגון המרדימה את המנחה, או אמפתיזם - פסאודו אמפתיה נעימה שמרחיקה מכאב. איך לעשות כל זאת תוך שמירה על הקבוצה והמשתתפים המאפשר את החקירה והמפגש עם הכאב.
ביון מפתח את החשיבה שלו דרך התסכול, אי הנחת והכשלון שלו. ביון במגע עם קשיים וimpasses. גם חני חושפת את עולמה הפנימי המתלבט והקשיים כמנחה. היא משתפת בחרדות, כעסים ואהבות. היא מבטאת בטאות ואלפאות שמתרוצצות בראש המנחה ומתוגרמות להתערבויות חשובות. ביון מצווה ללא זיכרון וללא desire. אך ביון כן מאפשר passion לאנליזה, לגילוי האמת. עמיאל מפרגן לחני שהיא ניחנת בתכונות החשובות לאנליטיקאי ולמנהיג: החתירה לאמת, ההכלה, והתשוקה.
אמנון פוד- החברה והלא מודע החברתי
ביון מדמה את סערות הנפש לרוח שמעוררת אדוות גלים בבריכה, באופן שמעוותת את השתקפות העולם במים. את סערות האוקייאנוסים הישראלי והפלסטיני חני חוקרת דרך השאלה - מה מבדיל בין אלימות לדיאלוג. היא מנסה להבין את הסכסוך דרך תהליכים בחברה. חני מפתחת את השילוב זה וחשפה עומק פוטנציאלי להבנת קונפליקטים. ביון מפתח את הרעיון שתהליכים בקבוצה הם תהליכים חברתיים רחבים, וכך מתגלה צורך פרימיטיבי אבולוציוני להשתייכות לקבוצה. פרויד לא בחן אותו כי הוא התבונן רק בזוג. יש גם צורך נרקיסיסטי וגם צורך השתייכות לקבוצה. יש סתירות בין נרקיסיזם וסוציאליזם. סתירות בין שני צרכים אלו, מעוררות פסיכוזות. בקבוצה יש צרכים משותפים לכולם. יש שלוש מטרות עיקריות לקיום הקבוצה - כגון ביטחון מול אויב משותף. הנחות היסוד קיימות ברמה לא מודעת, פרוטומנטלית. חברי הקבוצה מנסים להתמודד איתן. כאשר אחת מהנחות הבסיס מקבלת ביטוי, שתי האחרות נדחסות לעולם הפנימי. ההבדלים בין אלימות ודיאלוג הם תוצאה של רמת עיבוד של תכני נפש חברתיים שנעה לאורך הציר - גורמי בטא חברתיים, גורמי אלפא חברתיים, גורמי בטא חברתיים פרברטיים.
עוצמת התצפית הפסיכואנליטית מוגבלת לגבולות האינטימיות, ונעלמת במרחבים חברתיים. האם ביון לא גילה אינסטינקט של חברה כמו שפרויד גילה אינסטינקט של קבוצה? וייק טוען שמעבר מכאוטיות סביבתית להמשגה הוא לב של התארגנות. אובייקטיביות ומצב החשיבה הם הדמות וסובייקטיביות היא הרקע. פרימיטיביות הנפש היא המנוע. קיום ארגון נובע מרצון האנשים לא להסתובב ברחובות חסרי מעש, כלומר להפחית חוסר ודאות לגבי מידע חסר ועמימות של מידע קיים.
המשך הדברים יפהפיים, אבל אני לא מצליח לעקוב ולכתוב. כדאי לברר. נראה לי שפוד מדבר על המבט הבינוקולוארי של חיות מרעה המביטות לשני צדדים וסוקרות שטח רחב בדו מימד - ספליט שבצידו האחד מרחב עשב ירוק ונתיב מפלט ובצידו השני רחש מאיים בשיחים; וחיות טרף הרואות עומק ותנועה באמצעות שתי עיניים הרואות שדה חופף לפניהן. חיות המרעה חיות בעדר וחיות הטרף חיות בקבוצה קטנה וממוקדת במטרה. פוד רואה במבט הטרף כמבט המעמיק יותר, הדפרסיבי. אבל שוב, קצת איבדתי אותו.
ד"ר גילית הורוביץ - הביוגרפיה של חני בירן
חני מתארת עובדות נבחרות מאירועי חיים מעצבים שפגשה. הורוביץ מצטטת: "מי שהייתה לו ילדות מאושרת לא נהיה פסיכואנליטיקאי". חני משתפת שהיא מקיימת שיחות דימיוניות עם ביון, שתומך בה, כדמות אב אידיאלית, המציע עצה מנחמת ותמיכה בזמנים קשים. הקשר עם אביה הממשי הוא הפרה קונספציה למפגשה עם ביון. אביה לימד אותה להסתכל על המצב המדיני-פוליטי מנקודת מבטו של האחר. במאמרו של ביון "פרלוד להישג", הוא מתאר כי קיטס אומר שכדי שאדם יהיה בעל הישגים כמו שייקספיר, על האדם שתהיה לו "יכולת שלילית" - היכולת להיות בחיפוש אחר עובדות ובחוסר אונים מבלי שיהיה חסר נחת ועצבני. היכולת לשהות בדרך כשאין בה ודאות ואין בה ידיעה, כששיש ספקות וערפל. זו המביאה את האדם להיות אדם בעל הישגים. שתי שפות מאפשרות זאת - שפת התחליף. המילים מהוות תחליף לתנועה נפשית שצריכה להתרחש ואינה מתרחשת. ההישג הוא השפה האחרת. המילים משקפות את השתנועה הנפשית שהתרחשה ונובעות ממנה. ביו ןאומר שרעיון שגדל מאהבה ומוזן באהבה ישמש פונקציה בשפת ההישג ומשם יתפתח להישג. זו דרכו של אדם שהוא איש הישג.
חני בירן - דברי סיכום
היא מודה ברוחב לב לאנשים הרבים הקרובים לה. חני מצטטת את הביוגרפיה של פרימו לוי: "פרימו לוי היה נוהג לסתור את עצמו ועל פי רוב הצדק היה עימו". מחשבתו של ביון הייתה בתנועה פראית שהביאה אותו למקומות מופלאים. ביון כתב "פואטיקה מדעית", כדברי אמנון פוד. אוקסימורון כמו הפרדוקסליות של ביון. בביוגרפיה של צ'כוב נכתב: "צ'כוב כתב 'בטח ייקראו את ספריי לא יותר משבע שנים לאחר מותי'. טולסטוי חשב שמחזותיו של צ'כוב משמימים בלי עלילה ובלי מסר. כשאמרו לו זאת, צ'כוב צחק כי אמר שטולסטוי אמר לו שמחזותיו גרועים אבל לא גרועים כמו של שייקספיר". יש דימיון בין צ'כוב וביון, וביון לא העלה בדעתו שהיום אנחנו נקרא בהתלהבות את כתביו האניגמטיים. שניהם היו אימפרסיוניטיים, שכתבו על היומיומי, וניסו לכתוב על היומיומי. לא מוצאים אצל ביון תיאור מקרה כמו בספרות המקצועית. יש רק נגיעות קלות ורשמים וכל קורא משלים את התמונה באופן סובייקטיבי. צ'כוב: תוויות וכותרות אינן אלא דעות קדומות, קודש הקודשים שלי הוא החופש מן האלימות ומן השקר. ביון חיפש מטאפורות במדעים השונים, כמו המדע הדו עיני, הקונטיינר, הסזורה, הפרספקטיבה המתהפכת. הוא פנה למיתוסים הגדולים של התרבות, כמו מגדל בבל, כדי לקרוא את השעה הטיפולית הספציפית, מתוך אמונה שכולנו משחזרים את המיתוסים הפילוגנטייים בשעה האונטוגנטית. הוא חיפש אחרי שפה חמקמקה של הלא נודע. לקראת סוף ימיו חתר לפשוט ולייחודי בכל מטופל. ב1975 בברזיליה נתן סמינר, כשהתקרב לגיל 80, ואמר למודרך כך: "אי שם בסיטואציה האנליטית תחת מסה של נוירוזות ופסיכוזות קבור בנאדם הנאבק להיוולד כשם שליאונרדו שייקספיר ואחרים עסקו במתוך מסות של חומר למצוא צורת חיים כך האנליטיקאי מנסה לעזור למטופל להראות לו שהוא עדיין ילד. שני אלה מפרים זה את זה באופן יצירתי". התוויות החיצוניות היא מסתירה את האדם באשר הוא פשוט בנאדם.
כל הפרגון על הבלוג המפורט
השבמחק